תרבות הריאליטי והמשפיענים משחקת לנו במוח, ומרחיקה אותנו ממי שאנחנו, מהייחודיות שלנו ומהתשוקה שלנו.
זו מכונה משומנת שמונעת על ידי הקשב שלנו וכל כולה מושקעת בניסיון לשכנע אותנו שאנחנו לא מספיק טובים, שאין לנו מספיק, ושאנחנו צריכים עוד ועוד.
פרסומת אחת וחזרנו - נשמע כמו מחיר סביר לשלם, כשמקבלים תמורתו תוכן איכותי, מעשיר ומחכים, כמו שעיתונאות ותרבות נועדו להיות, אבל ככל שנוקפים הימים ויועצים עסקיים נדרשים להראות גרפים בעלייה צומחת, כולנו מוצאים את עצמנו מסכימים לשלם יותר על פחות.
כיום מלבד הפרסומות, המסרים הסמויים, והאינטרסים האישיים שמשפיעים על עבודת התחקיר והעריכה, האייטמים עצמם הופכים להיות מוצר מדף שמוצע לכל המרבה במחיר. והדיל הזה לא פוסח על "התחקירים" ו"החדשות". כלומר, רוב התוכן שאנחנו צורכים - הוא פרסומת למישהו או למשהו.
בהקשר הזה אני ממליצה בחום לקרוא את המדריך המעשי לחשיבה ביקורתית של תומר אביטל ושקוף. את החלק שמסביר על המורכבות של עבודת העיתונות בת זמננו, בעיניי צריך ללמד בבתי הספר.
ואם כבר מדברים על הנוער בן זמננו, כשבר שמעתם את המושג "חופש כלכלי"?
חופש כלכלי שקר כלשהו
אם יצא לכם לבקר בטיקטוק או ביוטיוב בשנים האחרונות, בטח נתקלתם בתופעת הפודקאסטים המצולמים של אלו ש"פיצחו את השיטה" ומדגמנים את החיים הטובים, עבור קהל המאמינים הצעיר, מוגבל הקשב, והמסונוור.
היופי בכסף, בעיניי, זה שאפשר לעשות איתו הכל. להגשים כל חלום, הוא מאפשר חופש ביטוי ויצירה כמעט בלתי מוגבלים. אבל איכשהו, נראה שכל חבורת המפצחים בוחרת להשקיע אותו בדיוק באותו דבר - במיצוב שיאפשר להם למכור את "השיטה" ולהמשיך להרוויח עוד כסף.
להשוויץ בבגדים, בחופשות, בחוויות ומוצרים שלא ברור מה הערך המעשי שלהם, רק כדי להראות שהם יכולים - ולגרות את הצופה התמים לרצות גם - לא את החופשה או את הבגד או את היכולת לנפץ פרארי חדשה עם פטיש אוויר - אלא את החופש לרכוש את כל החוויות האלו, אם רק יתחשק לו.
זו תרמית הפירמידה הכי פושטית בעולם. מזכיר לי את ההוא שקנה את הספר "איך לעבוד על אידיוט" וקיבל בדואר ברווז גומי; אתה תיתן לי נתחים נכבדים מכספך, ואני בתמורה אראה לך איך קיבלתי נתחים נכבדים מכספך.
חופש כלכלי - היכולת לחיות טוב ולא לעבוד לעולם. כלומר, לעבוד - על אנשים כמוך.
אבל למה "חופש כלכלי" זה שקר?
אה, רגע לא, זה לא שקר בכלל. חופש כלכלי הוא דבר אמיתי מאוד. השקר הוא לחשוב שהוא נראה כמו מיקרופון, כובע מצחיה וצילום מסך של מעל למיליון בעו"ש.
בפועל, אין דור שחי בחופש כלכלי יותר מאיתנו. יש לנו מזון יותר מכפי שהיינו רוצים שיהיה, קורת גג ואינסוף אפשרויות להתפרנס, יש בגוגל תשובה כמעט לכל שאלה שנעלה על דעתנו, על השאר יכול לענות chatgpt ואנחנו יכולים בלחיצת כפתור להזמין אלינו הביתה כל דבר שנרצה.
ל"חופש כלכלי" יש צורות רבות ושונות.
חופש כלכלי יכול להיות גם אפשרות לגור בקהילה שיתופית ולחלוק את המשאבים, הכשרונות והמיומנויות שלנו עם אנשים שאנחנו אוהבים.
חופש כלכלי יכול להיות גם היכולת לעזוב עבודה שאנחנו לא חשים סיפוק ממנה ולקבל מהמדינה מספיק דמי אבטלה, וייעוץ מקצועי כדי ליצור שינוי.
חופש כלכלי יכול להיות גם היכולת להסכים שאהובך/אהובתך יפרנסו את שניכם בזמן שאת מטפלת ומגדלת את הילדים שלכם.
חופש כלכלי יכול להיות גם היכולת לעשות משהו שאת מאמינה בו ומפרנס אותך, גם אם זה פחות ממה שהיית מרוויחה בעבודה אחרת.
חופש כלכלי יכול להיות גם היכולת לדעת שאם יקרה משהו יש מי שיעזור לך, וגם לך יש את האפשרות לעזור במקרה שמישהו מהקרובים אליך יצטרך עזרה.
ביטוח לאומי, מדינה מתפקדת, קהילה תומכת... הם חופש כלכלי.
אלו רק כמה דוגמאות ואני בטוחה שכל אחד מאיתנו יכול לחשוב על עוד דרכים רבות בהן המערכת הכלכלית כפי שהיא היום מאפשרת כל כך הרבה חופש.
אל מול ההכרה שאנחנו כבר חיים בחופש, אין מנוס מלשאול את השאלה, מה אנחנו בוחרים לעשות עם החופש הזה?
מה אנחנו בוחרים לרכוש? איפה אנחנו בוחרים להשקיע את הזמן והאנרגיה שלנו? האם אנחנו מקדישים את המשאב הכי יקר שלנו - החיים שלנו, ברדיפה אחר "חופש כלכלי" מסוג זה או אחר שהכתיב לנו מישהו אחר? או שנעדיף לקדם באמצעותם את עצמנו ואת העולם, ולעשות עוד צעד בכיוון שאנחנו רוצים להתקדם אליו?
האינדיבידואליזם שמחק את האינידיבידואל
כפי שהמורה שלי לוהאריה נוהגת לומר: אנחנו חיים בתרבות שמעצימה את האינדיבידואל, אבל בפועל כולם חושבים, אומרים, מתלבשים ועושים, ובעיקר חולמים ורוצים - את אותם הדברים.
רבים מאנשי השיווק וההתפתחות האישית יעוצו לעוקבים שלהם למצב את עצמם כאוטוריטות, לבלוט דרך סנסציות, דרמה או פרובוקציה, ואם זה לא הולך בסושיאל אז לנסות את הריאליטי, וכך להשיג את דעת הקהל, כדי להפוך את הדף האישי לשטח פרסום עבור מוצרים, שרובם מיותרים.
הדבר הזה הופך את הרשתות החברתיות לפס יצור של אושיות שנראות, מדברות ואומרות את אותם הדברים, בתוך עולם מלאכותי של עימותים מתוקשרים, זוגיות מתוקשרת, גירושין מתוקשרים, חיים מתוקשרים שנועדו לסחוט עד תום את חמש-עשרה שניות התהילה, בתרבות שבה הפרסום עצמו הוא הדבר, והתוכן הוא רק אמצעי.
אני רואה בארץ תופעות של אנשים צעירים ללא שום הכשרה או ניסיון, מלאי חשיבות עצמית, מחלקים עצות לחיים, לכושר, לתזונה, לשיווק, ניהול כספים והשקעות - כשכל המוניטין שלהם מסתמך על מספר העוקבים שהצליחו לקנות, או להשיג בסרטונים שפעמים רבות הם ווריאציות, ממוחזרים או אפילו מועתקים אחד לאחד מחשבונות של מומחים אמיתיים בחו"ל.
אני מוצאת את עצמי שואלת מדי פעם אנשים שפונים אלי, האם המוצר או השירות שאתם מוכרים, מצדיקים את ההשקעה בשיווק? האם המוצר מובנה, מוגמר, שלם, נותן מענה לצרכי השוק, מעניק הרמוניה, השראה, פרקטיות, מועיל - יוצר משהו חדש וטוב בעולם?
בעיניי, אין שום צורך להציג אדם כ-״אוטוריטה בתחומו״ אם אינו כזה. אין סיבה ליצור עוד תוכן מאותו דבר, וממש אין סיבה להקים עוד עסקים שמוכרים כלום ושיצטרפו לתרמית הפירמידה של עולם השיווק והמיתוג.
נקודה קטנה למחשבה:
ההפך מבורגר-קינג זה לא מקדונלדס, כמו שההפך ממלבורו זה לא טיים - היריבות בין מותגים שכאלו היא שקר, בפועל כולם שייכים לאותה קטגוריה, מוצרים שכל מה שעומד מאחוריהם זה כסף מהיר לבעלי המניות, והשלכות הרסניות ללקוחות.
אז עצה שלי, אם עולם השיווק והתוכן קורץ לכם - אל תנסו להיות פפסי בעולם של קוקה קולה. לכו אחרי הלב והתשוקה שלכם, תלמדו, תחקרו, תתמקצעו, תהיו טובים באמת ותקימו עסקים כשיהיה לכם משהו חדש להציע ותשוקה להעביר אותו הלאה, ולא כדי ״לחיות את החלום״ שמישהו אחר חולם ומוכר לכם.
ואם אין לכם פאשן כזה, זה ממש הגיוני להיות שכירים ולקחת חלק בהגשמה של חלום של מישהו אחר שאתם מאמינים בו. אם את עפה על העבודה שלך, מרגישה שאת מגשימה בה את עצמך, לומדת ומתפתחת, מלאה בסיפוק והנאה - את במקום הנכון, תישארי שכירה.
Comments