top of page

על קטסטרופות וסקנדלים

מה הקשר בין גולדה, עומר אדם, והכפיל של מרגי בפרסומת של יס?

אחת הדרכים להעלות נושא לסדר היום ולתודעה האנושית היא ליצור זעזוע


אנחנו מגיבים הרבה יותר לדברים שליליים, הם מפעילים אצלנו במוח מנגנון הישרדותי קדום שמזהה עוולות והיעדר מוסר כאיום וממהר להגיב עליהם כדי להתגונן או לגונן. הווליום של מחאה והוקעה יותר חזק ורועש מהווליום והכוח של פירגון נניח

כי כשאנחנו במחאה אנחנו דרוכים, אנחנו קשובים, אנחנו ערים, אנחנו בעיניים על המסך, באצבע על הניוז פיד, באוזניים על המשדר - וזה בדיוק איפה שצריכים שנהיה - מי? ה-פר-סו-מות.

  • ולכן אנחנו מוצפים ב״חדשות״ צהובות, רדודות ואלימות

  • לכן פעם בכמה זמן עולה לכותרות עוד ידיעה על סכסוך מתוקשר / פרידה מתוקשרת / פליטת פה קטסטרופלית בשידור חי - ומושכת אש שאנשי יחצ יודעים מצויין לנתב ללהבת בישול של זמן מסך מתובל במינונים מחושבים של התנצלויות והתנערויות

  • לכן רוב ה״משפיענים״ שלנו הם פליטי ריאליטי שדוגמא אישית מהם והלאה אבל סקנדלים מפה ועד הודעה חדשה

  • לכן המאה הקודמת התקשרה כדי לבקש בחזרה את דף המסרים של השירים שלה

  • לכן כל מי שקצת עלו לו העוקבים באינסטוש תוך רגע וחצי מתחיל לפמפם מוצרים משל היה ג. יפית ז״ל, מוצרים שהוא כמובן בדק וניסה כבר שנים

  • לכן ״מיינסטרים״ הופך להיות מילה נרדפת לתת רמה


של מי האחריות למצב הזה?

קודם כל, נכון. לתקשורת הממוסדת והלא ממוסדת יש מידת מה של אחריות כי הם משתמשים במנגנון הזה במודע מתוך מערכת שמתעדפת על פני איכות השידור גרף חביב בשם מדד הרייטינג שמספק להם פרנסה בהתניה מאוד פשוטה. פרובוקציה = זעזוע = רייטינג = כסף

אבל האחריות האמיתית - והגיע הזמן שנסתכל על זה בעיניים - מתחילה בנו כצרכנים של זה, ובמודעות שלנו - מה אנחנו משתפים הלאה, על מה אנחנו מגיבים ואפילו איזה פוסט אנחנו מתעכבים לקרוא כי מטא מודדת גם את זה ומזניקה פוסטים שהרייטינג שלהם גבוה

כל עוד הפוקוס שלנו, כוחות ההשפעה שלנו ושיחות הסלון שלנו ממוקדים בשערורייה הקטנונית החדשה שבעוד רגע ותחליף את מקומה לשערורייה הבאה, אנחנו לא מרוכזים במה שחשוב באמת

קל להיות בפוזיציה של מחאה, ציניות, התבאסות והוקעה קל להתקטנן ולעוף על דברים חסרי משמעות וערך

קל לכתוב עוד פוסט זועם, עוד שיתוף עצבני, עוד תגובה סרקסטית

אבל זה הכל הסחת דעת אחת גדולה ממה שחשוב באמת

מה חשוב באמת?

שאנחנו נמצאים, כציוויליזציה, על רכבת שמתדרדרת לתהום

שיש לנו בימים האלה את כל מה שאי פעם העזנו לחלום עליו - שפע גשמי, דמוקרטיה, טכנולוגיה, מדע, מערכות חברתיות, שפות ועושר תרבותי, פאקינג אינטרנט!

אבל כל עוד הכוח הזה משמש אותנו להרס, החרבה ניצול, התעללות, תאווה ואגרנות, רמיסה זה את זה ואת העולם שסביבנו - אנחנו בדרך הבטוחה להפוך את גן העדן הזה לסיוט - אנחנו כבר יודעים איך זה נראה, נכון? (ממש לא מזמן, כמה דורות אחורה, היה רנסנס. לא נמשך הרבה זמן...)

אז מה עושים?
  • מנקים את התודעה שלנו מהתמכרויות מנטליות של מחאה, ציניות והוקעה שמשמרות אותנו קטנוניים וקטנים

  • לוקחים אחריות על ההרגלים המנטליים המעשיים והפיזיים שלנו ומסכימים להרגיש ולהבין את ההשפעה שלהם עלינו ועל אחרים

  • מעשירים את התודעה והנפש בדברים שמעוררים בנו השראה

  • מוקירים את כל מה שיש לנו ואת כל הטוב והעושר שהשגנו כפרטים וכאנושות, לא לוקחים אותו כמובן מאליו, מטפחים אותו ומשמתמשים בו כי להמשיך להשתפר לשפר ולהיטיב

  • ונגמלים מציניות שמכבה את התקווה

יש אנשים שאומרים על החיים שלהם ״אני יחסית בסדר״ אבל יחסית למה? אנחנו כל הזמן מוקפים באושיות ריאליטי ומשפיעני אינסטגרם וזמרי פופ שמייצגים את ההכי גרוע שיש (מה שמביא רייטינג אמרנו, נכון?) ובלי להתכוון אנחנו משווים את עצמנו אליהם ואז סולחים ומבליגים לעצמנו על זה שאנחנו ״לא מושלמים״. אבל אנחנו לא צריכים לעשות את זה. הדבר שהכי מתגמל בעולם - ומעלה ערך עצמי, ומפוגג חרדה - זה להתאים את סגנון החיים שלנו, את ההרגלים והמעשים שלנו לערכים שבהם אנחנו מאמינים ולאדם שאנחנו רוצים להיות





78 צפיות0 תגובות

פוסטים קשורים

הצג הכול
bottom of page