בניגוד לרובנו, מוזיקאים מקבלים את מנת הדופמין שלהם על הכלי, באולפן, או על הבמה. לכן הם חסינים להתמכרות לרשת החברתית, ומסתכלים על כולנו מעלים סטוריז בהופעות שלהם באותו הבוז שבו נרקומנים מסתכלים על אלכוהוליסטים מרימים שוט.
אבל בימנו המדיה החברתית הפכה להיות במה מרכזית, וכמוזיקאי, לבחור לא לקחת בה חלק זה כמו לבחור לנגן רק אקוסטית. רק בשקט, בבית או בבמות צדדיות, ולהיעדר ממימד שלם שבו קהל היעד שלך נמצא אבל אין אותך.
וזה נכון שלהיות כל היום במיינסטייג' ואף פעם לא לחזור לנגן לעצמך לבד בחדר, בא על חשבון איכות. כשאתה שקוע באיך להשיג תהילה אתה לא פנוי ליצור באמת.
וזה נכון שאם פעם להיט היה נולד בחדר עם וויסקי שאכטה וכמה חברים, היום הוא נולד במחשב של איזה דאטה אנליסט ותשעים אחוז מהלחן בכלל מחשב סינתז.
אבל מאז ומתמיד מערכת היחסים בין המוזיקאי לקהל היתה מורכבת. המוזיקאי נותן לקהל את מה שהוא דורש לשמוע אבל גם הקהל ידרוש רק את מה שהמוזיקאי יתן לו. הפופ מכתיב את הטרנד אבל המוזיקה מכתיבה את המילים שילחש לך תת המודע שלך בשנתך.
המקום שממנו אמנים יוצרים הוא חיבור להשראה אישית וייחודית, רוחנית, יש שיגידו שמיימית. והזרמה שלה לכאן. זה אקט של נדיבות.
וכשאין נדיבות כי העיסוק הוא במה אני מקבל ולא במה אני נותן, מתרופף החיבור להשראה והמוזיקאי מתחיל לאבד חיבור לנכס הכי יקר שלו, שהוא הוא עצמו.
ואז הוא מתחיל לנכס לעצמו השראות של אחרים, למחזר את רגעי התהילה שלו עד דק או לנוע מסקנדל לפסטיבל תוך שהוא מאבד בהדרגה את הקול האישי שלו, את המשמעות והחזון האמנותי.
אז כדי להמשיך ליצור, החכמה היא להמשיך להזרים את ההשראה בכיוון הנכון.
והפחד מהרשתות החברתיות, או הפחד להתמסחר, הוא הפחד שהאנרגיה תזרום בכיוון הלא נכון. הפחד להלכד ולאבד את עצמך. לרדת נמוך מדי במשא ומתן.
כי הקהל הוא החוזקה והחולשה של האמן. אלו יחסים סימביוטים. האחד תלוי באחר במובן הכי עמוק של קיום חיים.
אבל מוזיקה נועדה להיות ממשית ובעלת השפעה. ויומיומית. ופוליטית. כמו שהכל פוליטי.
ברגע שנתת למשהו צליל ושם משכת אותו ממרחבי האינסוף השמימיים למשחק התפקידים הגדול של העולם ונתת לו חיים משלו, נפרדים ממך ומהזהות והאג'נדה שלך.
וגם הפרצוף שלך, הבגדים שאתה לובש, המחשבות שלך על הבוקר. זה הכל "כלי נגינה" בשירות ערוץ ההשראה הזה.
כי אנחנו חיים בזמנים שבהם כולם לומדים להיות רבי ערוצים, לדבר שפות רבות ולנגן על כלים רבים. ויש המון משמעויות חדשות שצריכות להגיע לפה ולהתבטא דרכנו, וזה פחות יקרה אם ננגן אותן לעצמנו בחדר.
אז אל תפחדו ללכלך את המוזיקה שלכם.
אם אתם אמנים באמת ולא רודפי דופמין מנכסי-השראות, כל מה שהלב שלכם רוצה זה לגעת בלבבות אחרים ולהשפיע.
ולפעמים בשביל זה צריך ללמוד. ממש כמו שלמדתם לשלוט בכלי שלכם או לעמוד על במה - ללמוד את הפייסבוק והאינסטגרם והטיקטוק והיוטיוב והקליקות של הרדיו והיחצ והשיווק.
ואם זה הייעוד שלכם, אז תתרחבו לעשות אותו הכי טוב שאפשר, ברוח התקופה שבה אתם חיים.
לפגוש את הקהל שלכם עין בעין. לא להתנשא עליו או לבוז לו, לא לטעות לחשוב שהוא רחוק וקטן רק כי אתם לא רואים אותו.
הוא רואה אותכם בקלואוז אפ עצום דרך הסטורי, באותו אופן שהוא שומע את הקול שלכם הכי אינטימי וקרוב דרך האוזניות.
הוא אוהב או שונא אתכם, אבל זה לא משנה, אתם נוגעים בו וזה מה שבאתם לעשות.
דברו איתו. ספרו לו. תתקרבו. תכניסו אותו לחיים שלכם ותכנסו לחיים שלו.
הרשתות החברתית הן עוד כלי לעשות את זה.
ונכון, זה לא קול להיות במיינסטייג' אבל זה אף פעם לא היה קול להיות במיינסטייג', וקשה להתחרות על קשב וזמן מסך עם מפלצות רייטינג בין אם אתם מעריצים אותן או בזים להן. זה לא ירגיש קול, בטח לא בהתחלה. אבל אתם יצירתיים, תעשו את זה קול בדרך שלכם.
תדברו את המחשבות שלכם. את הרגשות שלכם. את ההשראה והתובנות שלכם. את האהבה שלכם. תנו עוד ביטויים למוזיקה שלכם. תהפכו את הרשתות החברתיות למקום עשיר יותר. עמוק יותר.
הרשתות החברתיות הן בסך הכל תשתיות לתקשורת. אם יש לכם תפיסה שהן רקובות, מושחתות ומטונפות זה רק כי העולם כולו קצת רקוב מושחת ומטונף, ממש כפי שהוא תמיד היה. ממש כפי שהמוזיקאים והאמנים לדורותיהם עזרו לו, מאז ומתמיד, להיות קצת פחות.